אז נכון שיש קורונה ויש בחירות, ויותר פופולרי לקטר על האופי הישראלי, אבל ראוי בסוף השנה האזרחית לזכור גם אנשים שבחרו לצאת מאזור הנוחות שלהם והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל חיים של אחרים

סופר סתם באנגלית  רק קוראים לזה "בחירות רביעיות", אבל התחושה היא שהבחירות השלישיות עוד לא נגמרו והוכרעו. אנחנו רק קוראים לזה "סגר שלישי" אבל אנחנו בעצם עדיין בתוך הסגר השני, שטרם נגמר. אנחנו במסטיק של הבחירות כבר כשנתיים, ובמסטיק של הקורונה כבר כשנה.

כך שהתסכול הוא לא מפני שהולכים לבחירות בפעם הרביעית. התסכול הוא שהולכים לאותן בחירות. דופקים את אותו ראש, באותו קיר, בפעם הרביעית.

לקורונה יש ככל הנראה חיסון יעיל, כך שנצליח לצאת ממנה, למרות כל הכשלים שהיא חשפה בחברה. המערכת הפוליטית מורכבת יותר, אין חיסון פלאים שיוציא אותנו מהסיפור. נצטרך לעבוד קשה על הריפוי.

***

זו תקופה של סיכומי שנה ובחירת האנשים והאירועים ש ל 2020 .לפני כמה ימים נערך טקס חלוקת עיטורים וציונים לשבח לשוטרי משטרת ישראל, לסיכום השנה האזרחית. 32 עיטורים חולקו שם, בסיומה של שנה רבת־ביקורת ומחדלים, ונראה היה שהשר אמיר אוחנה וממלא מקום המפכ"ל מוטי כהן ממש נהנים לכמה שעות לעסוק בהישגים ובהצלחות.

ארבעה אזרחים קיבלו שם עיטור, לבקשת השר. אנשיהשנה מסוג אחר. שי אבישר, מיכאל בן זיקרי, מוטי בן שבת והרב אחיעד אטינגר. מתוך הארבעה רק שי אבישר שרד את אותה גבורה. בשם יקיריהם שהקריבו את חייהם עלו כרמית ויורם, הוריו של הרב אטינגר, חוה בן שבת ושתי בנותיה, אמו ואחיותיו של מוטי בן שבת, וחלי איטח, זוגתו של בן זיקרי.

הנה תזכורת: מול גל הצפות ששטף את נהריה, הציל בן שבת את חייה של משפחה שנתקעה ברכב. אחרי שחולצו חזר בן שבת לרכב מחשש שנשכח שם תינוק, ונסחף בזרם אל מותו.

הרב אטינגר, ראש ישיבה בדרום תל־אביב, חלף בצומת אריאל כשמחבל החל לירות לכל עבר. הוא יצא מרכבו, שלף את אקדחו, חתר למגע, הציל חיים של אחרים, אבל נפצע ולא שרד.

מיכאל בן זיקרי שהה עם משפחתו באגם זיקים. הוא שמע אדם זועק כי ילדיו טובעים, מיהר לשחות לכיוונם והציל שלושה בני משפחה אחת מטביעה. הוא הגיע לאפיסת כוחות, ולא הצליח לצאת מהמים.

שי אבישר היה על חוף הים באשדוד כשארבעה בני נוער נקלעו למצוקה בים. הוא לקח גלשן שמצא על החוף והצליח לחלץ שלושה מהם.

ארבעתם יכלו להתעלם. ארבעתם יצאו מאזור הנוחות שלהם והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל חיים של אחרים.  ספר תורה מלא  נכון שיש קורונה ויש בחירות, ויותר פופולרי לקטר על האופי הישראלי, אבל בבואנו לסכם את 2020 ראוי לזכור גם אותם ואת דרכם.

***

בשבוע שבו ממשלת האחדות התפרקה, האחדות בפרשה חזרה. פרשת "ויגש" היא כנראה המרגשת ביותר בתורה. אחרי 22 שנים של נתק, יוסף ואחיו נפגשים.

אחרי שהאחים זרקו אותו לבור, אחרי שיוסף התגלגל לבית הכלא במצרים ואז הפך לבכיר בארמון המלוכה, הם נפגשים, בוכים, מתחבקים וממשיכים ביחד.

שוב ושוב מסופר לנו בפרשה שיוסף בוכה.  סופר סתם ירושלים  שלו ממש מלוות אותה. הוא בוכה לפני המפגש עם האחים, וגם אחרי, אבל יש בכי אחד שהפרשנים מתעכבים עליו - במּפגש בינו לבין בנימין: "וַ יפֹּל עַל צַוְּארֵ י בִ נְ יָ מִ ן אָחִיו  וַ יֵ בְ ךּ וּבִ נְ יָ מִ ן  בָּ כָ ה  עַ ל  צַ וָּ ארָ יו". על מה הם בוכים? רש"י מסביר שיוסף בכה על שני בתי המקדש שיקומו בירושלים, בנחלה של בנימין - ועתידים להיחרב. אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, למה צריך לבכות ברגע כל כך מרגש על בתי המקדש שייחרבו? ואולי בכלל צריך לשמוח על כך שהם בכלל יקומו? ואיך זה קשור לרגע הפגישה בין האחים?

התשובה היא שבית המקדש ייחרב בעתיד בגלל שנאת אחים, שנאת חינם. ברגע זה האחים סיימו לתקן קלקול עמוק ויסודי של שנאת אחים. הם בוכים מחשש שגם בעתיד הקללה הזאת תמשיך ללוות אותנו, ועוד תחריב את הבית המשותף שלנו.  קרא עכשיו  בוכים כי אולי לא נסיק את המסקנות מהסיפור שהסתיים זה עתה - ממכירת יוסף, מהמריבה הקשה, מהניתוק, מהניכור אבל גם מההצלחה שלהם להשלים זה עם זה בסוף, ולהמשיך הלאה יחד.

הם לא בוכים על עצמם, הם בוכים עלינו.  כנס לאתר ספר תורה  למדנו את הלקח?

מתוך הטור השביעי ב"ידיעות אחרונות".