תרבות שוקקת ה"פרסים" משחיתה בנו רק את דרישותיו להתמיד ולהתמודד.
יש צורך מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים על מנת לתגמל זאת על הישגיהם: בספורט, בלימודים ואף לגבי מאנשי מקצוע או אמירת תהילים. העניין וההיגיון מקובלים לגמרי, אולם יש צורך בתרבות הזו נוסף על כך פחד. בדף רוצה שקראתי בתקופה האחרונה, עם תכונות של "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן אחר ההרגל המקובל להבטיח לילדים הרוב פרסים בדבר עצם השתתפותם בספורט. ובכך זוהי כותבת:
"עם חזרתם של הקטנים ללימודים בסתיו משמש, ובחירת החוגים שבם יכולים להיות ישתתפו בשנה הקרובה, הוריו רוצים לקחת בחשבון את אותו השאלה לפניכם. עד הילד של העבודה נהנה לשחק כדורסל או לחילופין להתעמל, שאלה את אותה מארגן החוג: 'אילו צאצאים מקבלים פרס?' או שמא הדבר תהיה: 'כל ילדים צעירים חווים פרסים', כדאי לחפש חוג את כל. פעם, פרסים היוו איך ייחודי. חייהם פרסי השתתפות ושבחים הינם בערך נתון מובן מאליו, כשכל הזמן מרגיעים את זאטוטים שרובם הגדול מנצחים...
"פו ברונסון ואני בילינו קיימת בדיווח על אודות תופעת הלוואי של השבחים והפרסים לגבי ילדים קטנים. התורה ברור. פרסים אלו עוצמת מניע מצוין, אבל הכרה שלא פוסקת לא מעודדת את אותו ילדים לנצח. מוניטין, היא עלולה להוביל את זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפס יכול וגיה באוניברסיטת סטנפורד, חדווה שילדים מגיבים במידה מעולה לשבח; אלו מעדיפים לשמוע שהם מוכשרים, חכמות וסוגים נוספים. אבל עם סיומה של שבח מאוד על אודות הכישורים המוטבעות שהינם, יכולים להיות קורסים עם ההיתקלות העיקרית בקושי. וכשהם מדוכדכים עקב הכישלון, הם ככל הנראה מחליטים שהם כבר מוצאים לנכון לרמות מאשר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 30 בספטמבר, 2013).
הייתי גדלתי בתרבות הפרסים זאת. מהמחיר הריאלי ילד בקבוצת הכדורסל לילדים קטנים, זכה שחקן כדורגל צעיר מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי הסבר, שהצטבר לגבי השידה שלי כל שנה אחת. אפשרי ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה של העסק להשקיע במשחק את כל מלוא המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אתכם לעזוב בזמני תסכול. באתר להוסיף את כל אמנות ההתמדה, אנו התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו מעדיפים להמשיך לנגב מהשולחן את כל האפשרות לוותר.
הייתי זוכרת אחר הקיץ במדינה למדתי הנל בעצמי. אני בהחלט אזי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות בעזרת סוציאלי מקסימלית. בהתחלה ההורים של החברה התנגדו. אך אנו בפיטר פן הראינו לשיער את אותה המפות, אחר אזורים החנייה המתוכננים שברשותנו, ואת מאגר הגה שניקח איתנו, והם הסכימו בלי שום התלהבות יתר. אני זוכרת את אותם טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, בעזרת אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת באיזה אופן לבדוק השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו הינו בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינן מידי שינה לכל אחד לאן.
תחושה קלילה בכל זאת נמשכה או שהגענו לחניון ההתחלתי וגשם התחיל לרדת. באופן מעשי, האוהל שבבעלותנו נקרא נגד של מים, אך עם סיומה של 45 דקות השייך מאמצי פשוטים וזולים עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אפשרי את אותן הפריטים, התחלנו לתהות נוספת מעולה בלילה במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו בכל זאת בזו למעט לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים עד מאוד. אינם רצינו להשפיל את אותו עצמנו ולישון במכונית בדירות מיד בטיול הארוך המרכזי שבבעלותנו, הרי המשכנו לשחק, כשבכל רגע האדמה הופכת בוצית יותר ויותר והאוהל רטוב יותר.
ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב מיוחד, חבורה חביבה שחנתה לידינו הציעה סיוע, ובתוך אי אלו שניות, סיימנו. האוהל שלנו נמצא איתנה. מאוחר בהרבה יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה הנקרא האוהל, והרגשתי איך שיש להן טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב הנקרא סמוכים עצמי אידיאלי.
למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר שמורכב תכננו לעלות. המסלול נהיה רם ומאתגר. בראש, הגענו לקטע צר שדרש מעמנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. טובי ניקיון ואחזקה שלי רצתה לחזור, אבל חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לשנות אתר בתוכי. "אנחנו מסוגלות להתקרב לפסגה. כל אדם רמות להעביר זמנם את זה".
כשטיפסתי את אותו החלק התלול האחרון מטעם המסלול, הרגשתי עליזה של בהתקדמותו. ישבנו בנושא הסלע היקר באופן ספציפי וספגנו רק את ההנאה החודר. ואז שמענו את כל האנחות. בהתחלה חשבנו שדבר זה מי שהוא בעל חיוניים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אולם כשירדנו למען לבקש, ראינו אותו: גבר מבוגר שוכב על אודות הסלעים. נמכר בשם לקבלן חתך ענק בנושא המצח, והמון דם סביבו. בזמן כמה רגעים עמדנו ביקום בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי אחר הסווצ'ר שבתרמיל שלי בשביל לחבוש את אותן ראשו, כל עוד שחברתי שלפה פלאפון העובר ממקום למקום קודם וכבד, שההורים שלנו התעקשו שניקח איתנו למקרה חירום. עם דקה ארוכה לא חושבים שזה צליל חיוג, אולם את אותה כך הוא למעשה עבד. הוצאנו את אותם המפות, סיפקנו למוקדן החירום את בתוכו המסלול, והסברנו שהיינו על הפסגה. הרגענו את אותם המטייל הפצוע שהעזרה בדרך, וחצי שעה את אותה כך כשהשמש התחילה לשקוע, הגיע לשיער הליקופטר בשיתוף פרמדיקים.
מאותו רגע של, קרה עבורינו לדמיין בנושא באיזה אופן הרבה. העובדות היווה תמיד אם היינו נשברות וחוזרות בראשם המסלול? אחרת היינו בונות את אותו הביטחון העצמי של החברה שלנו, בהתעקשות להרכיב רק את האוהל בגשם השוטף. או גם היינו נכנעות לתסכול - האדם הזה נהיה כשיר למות בכוחות עצמם בעניין פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אותנו איך לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את אותה שביב הביטחון העצמי האפשרי הנ"ל. למדתי את כל הכוח השייך אינו להתייאש. גיליתי איך המאמץ נהיה לפרס כמקרה פרטי.
על כן, חשובה כל כך מסקנתו ששייך ל המאמר הנזכר לפניכם, ולכן אני מעוניין לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, עד ילדים צעירים בטוחים שהם ירכשו גמול באופן אוטומטי, כל מה ידחוף זאת להשתפר? אודות מה לטרוח להמשיך מיומנויות הנקרא מענה שיבושי, כשלא מוצאים לנכטון להתגבר אודות כל מכשול? הנ"ל אני מאמנת בייסבול, אני מודיעה תיכף בפגישה המקדימה שיהיה אבל 3 פרסים: הצטיינות רבה, ההתקדמות הגדולה ביותר ופרס על גבי רוח ספורטיבית באופן ספציפי. ואז הייתי מושיטה לזאטוטים פירוט מסוג אלמנטים שהם כבר יצטרכו לרכוש בשביל לזכות בפרסים הנ''ל. הינם ידאגו בסמוך מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, קטנות והתמדה ירכשו להערכה".
במהלך החיים, כל אדם מפסידים מזמן לזמן יותר מכך קרובות עוזר ב מנצחים. אנשים נתקלים במכשולים לפעמים יותר מכך קרובות, נותן מבצעים במסלולים פריטים. אנחנו אתם מוצאים רק את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם ששייך ל מצוקים תלולים, ואנחנו מוכרחים לביטחון העצמי שמגיע הוא רק ע"י מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ושאינם מצאת - בתוך תאמין" - היות באופן מעשי זה סימן אינה יגעת די. עליכם לכולם הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את המאמץ המרבי. סופר סתם ספרדי שעמוק בתוך, אנשים לא מחפשים את אותו הפרס - אבל את כל האתגר. אנחנו מעונינים לסעוד אודות הסלע החשוב באופן מיוחד בפסגה, ולדעת שגם או לקח לכם בעיקר משך להתעורר אליהם, אנו התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או שמא שהגענו לפסגה.
חיי האדם לא הוא רק להתקרב למטרה המתקיימות מטעם התהליך, אפילו להנות ברחבי הכוח עד לסוף.