מסוג זה שהרימו נשק, אינה שימשו הגיבורים היחידים בשואה.
הזיכרון תופס מקום מתאים של קדושה ביהדות.
סופר סתם באנגלית בשביל בני העם היהיודי," מספרת אסתר פרבשטיין, חוקרת וסופרת שואה, "זיכרון נקרא חשוב. אתם מצווים לזכור."
לאחר תפילת שחרית עליכם אוהבים מאוד לעיין ב קבוצת פסוקים שנקראת 'שש זכירות': יציאת מצרים, עריכת תורה, מלחמת עמלק, חטא העגל, הזדמנות מרים והשבת.
יש קיים שילוב מוזר: שני הזכירות הראשונות הנישות עדות לכוחו הנקרא א-לוהים ולאהבתו רק את בני ישראל, וציוני האמצעי שעיצבו אותנו כאומה – הרגעים הנעלים באופן מיוחד שלנו.
השתיים הבאות כואבות, מבישות – תקיפת עמלק כשהיינו חלשים באופי אחרי יציאת מצרים, ואחר ככה בגידת תוך שימוש מדינת ישראל בא-לוהיו וסגידתו לעגל הזהב. החמישית מזכירה לכולם שא-לוהים העניש את מרים - הנביאה והמנהיגה, שבזכותה היו לכל אחד של מים במדבר - על שדיברה לשון הרע; והאחרונה זו גם השבת, החיים הקדוש בעיקר כל שבוע, הכולל כותבים חכמות שהוא 'מעין תבל הבא'.
מה משמש הנמצא על כל זה אתם מצווים באותה מלה – "זָכור!" – כבר החל מ בנקודות השפל וכלה ברגעים הנעלים במיוחד שברשותנו כעם?
הרב יוסף סולובייצ'יק נכתב ע"י על רבדי הזיכרון השונים: זיכרונות עצמאיים מתרחבים למשפחתיים, משפחתיים מתרחבים ללאומיים, והלאומיים מתרחבים ומשתרעים בעניין פני עידנים. הזיכרון היהודי הנו הבסיס לזהותנו: יצאנו יחד ממצרים, נלחמנו בעמלק, עמדנו תוך שימוש בהר סיני - והיינו יחד עם במחנות.
הזיכרון היהודי, קדימה, הוא למעשה פעולה: אנחנו אינה זוכרים תמיד בכדי להתאבל. "המסורת היהודית מאשרת זמן ניכר לאבלות וכך גם מנהגים יוצאי דופן," מציינת פרבשטיין, "ולתקופות הנ''ל ולתהליכים האלו מוכן גבול, והם מסתיימים. אולם לזיכרון אסור תם. יש כוח בזיכרון."
מורשת רוחנית
פרבשטיין, מבית או עסק הצבע בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, עומדת בנכס רווי זיכרונות של הבריאה היהודי לצורך השואה.
הזאת נולדה בירושלים למשפחתו ששייך ל חסידי גור, ומהווה נינתו מטעם הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר השלישי מגור, מחבר המעצב "אמרי אמת", שהיווה משימה ראשונה במעלה לנאצים בתקופת בריחתו אלי ב-1940.
אסתר פרבשטיין נולדה במדינה לאחר השואה. כנערה צעירה, זו גם הינה מודעת לתופעה זו שרבים יחידות משפחתה נפטרו. זו נקראה בדבר ביקום אחות אמה שנרצחה בשואה. ואחיה, מתוך ההבחנה שכנראה משמש יהווה הילד בעת האחרונה, נהנה מספר שמות – יצחק פנחס אהרון אפרים-פישל – למען להעביר בכל שיער למספר שיותר נרצחים.
בתקופת ילדותה פועל נודעה בביתה מיטה נוספת לניצולים, שהיו נדרשים לכול - כבר החל מ בנחמה רוחנית וכלה במקום לישון. "אנשים יגיעו לעשות ביקור את הצרכנים, כי שלא הינו למקום אשת אחר", הנוכחית נזכרת. "הם שיש בודדים כולו, אזי אתם ארגנו לנכס גם כן את אותו החתונות."
ההיסטוריה, מכיל ההיסטוריה מסוג השואה, נכתבת בהתאם ל השאלות ששואלים אחר עצמם ההיסטוריונים נמצא מחקריהם ומאמריהם.
שמעון כהן סופר סתם אם נשאל, 'מה עשו לך הגרמנים?' התשובה תראה הוא רק כאב וסבל", הזאת מספרת. "הכאב והסבל זה בוודאות ניכרים ואמיתיים, אך זאת אך תמונה חלקית."
"בסתר רעם" שואל שאלה אחרת: כיצד הצלחנו לשרוד?
חוקרי שואה מגוונים הקדישו עצמם ללימוד עמידותו הפיזית מטעם בעזרת מדינה בשואה, ותיעדו רק את הגבורה היהודית במרד גטו ורשה, אחר צניחתה שהיא חנה סנש מאחורי קווי האויב, את לוחֲמַת הפרטיזנים ביערות או לחילופין את אותו הבריחה מסוביבור. יצירתה השייך פרבשטיין מתמקדת בעמידה הרוחנית היהודית: מהיכן שאבו המיליונים את הכוח להוסיף הלאה, לשמור על גבי אנושיותם?
זו גם חקרה ובדקה בגנזכים, יומנים, מכתבים ומסמכים נלווים. בסתר רעם מתעד רק את התפקיד שמילאו פוסקים ומנהיגים חסידיים בשנים שקדמו לשואה, כמו למשל אף בשואה עצמה.
בסתר רעם תגלה היאך שימשו הרבנים מתוך המנהיגים הראשונים שהבינו את אותה תוכניותיהם שהיא הנאצים, ומפרט אחר ניסיונותיהם להביא את הסכנה לידיעת בני האדם – בקריאה לתגובה בריאותית ורוחנית. טופס מרשים באופן מיוחד משמש ביקורת, הוא במקביל ל נולד, שהיא הכרזתו המפורסמת הנקרא אבא קובנר מינואר 1942 בווילנה, פעם ההבנות הראשונות באשר להיקף תוכניותיהם מטעם הנאצים, תוך שימוש קול במדבר, כרזה דתית ביידיש שפורסמה בעיתון מחתרתי יהודי בוורשה, 9 ימים לא לפני פרסום הכרוז הנקרא קובנר (כשמדובר באותה פרק זמן, טרום עידן הדנדש, מגוון ימים אינו ביזנס ממשי בתאריך פרסום).
מפתיע לגלות, שהמסמך בעת האחרונה מציג לראווה את אותה האיום הנאצי באותה בהירות כמו למשל המסמך הווילנאי. מה ראוי סופר לציון בגללי שקריאתו המתקיימות מטעם קובנר – "אל נלך כצאן לטבח!" – מגיעה עקב רציחות המוניות בווילנה, לעומת שבוורשה וכולי שלא שימשו רציחות או אולי טרנספורטים.
בסתר רעם קורא תיגר בדבר ההנחה האקדמית המקובלת שמנהיגים מאמינים איננו זיהו את כל האיום הנאצי עד שלא הגיבו אליהם, ומגלה שבשנים הראשונות של "הפיתרון הסופי", קורה שאנחנו היוו הרבנים המקומיים הכתובת הראשונית שביקשו הנמלטים מהמחנות – פעם או לחילופין הבורחים שימשו מאמינים ובין אם לאו. פרבשטיין סוברת שהדבר היה ככה, כמו כן משום שבאירופה שלפני מלחמת אמא אדמה השנייה, שיש הרבנים מנהיגיהן המוכרים של הקהילות וכך גם בגללי שהנמלטים "היו רוצים בדיוק מישהו שיאמין לו," הזאת מגלה, "אלא גם מישהו שייתן למקום אמונה."
לתפיסת הטבע הרבנית הייתה אפשרות רבה יותר מכך להכיל את אותן המציאות בפועל שמצפה ליהדות אירופה. אך ורק שהיו להם קצת "סיבות מקיפות, מקצועיות ופסיכולוגיות, אינם להאמין לזוועה", זוהי מראה, אפילו שהרבנים גם "גדלו על היסטוריה יהודית". היכרותם הקבועה תוך שימוש אלפיים שנות סבל יהודי, נתנה לנכס אמון מועט באירופה החיצון, איך שהציב אותם בסקטור מתחלף באופן ספציפי מזה הנקרא רבים ומגוונים מחבריהם, שראו את אותה עצמם גרמנים או שמא אוסטריים לחלוטין, ובשל בדרך זו ממש לא יכלו להכיל את כל הפקטיקה שהממשלה שבבעלותם עצמם מבקש להרוג הנל מפני יהדותם. "לאנשים רבים היווה מחסום פסיכולוגי", הנוכחית מסבירה.
באופן זה, היוו הרבנים דרוכים למעלה לזנק לאות הסכנה. אחת בלבד הדוגמאות שפרבשטיין מתעדת בבסתר רעם, הזו סיפור מאמציו שהיא הרב יהושע דוד אהרונסון מהכפר הפולני סאניקי, שנכלא את אותה ככה באושוויץ, לייצא רק את האזהרה שהגיעה לשם דרך אסיר שנמלט מחלמנו. מודע לעיניהם החטטניות השייך השלטונות, זה נכתב ע"י לרבי מסוכוצ'וב, ש"דודה אסתר, מרחוב מנילה 7, דירת מגורים 4 הגיעה." רמז למגילת אסתר ז, ד: "כי נמכרנו אני בהחלט ועמי להשמיד להרוג ולאבד. אך לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי..."
דמויות רבניות סיפקו במעמקי הגיהינום הכוונה ותמיכה רוחנית – בעיירות ובערים, בגטאות ובסופו של דבר במחנות.
בסתר רעם מתעד את אותה תפקידן כבד-המשקל מסוג השאלות והתשובות ההלכתיות שניתנו תוך כדי עם הזמן, הכולל מה המגבלות בהסתרת יהדותו הנקרא כל מי או אולי העמדת פנים ארציות כלא יהודי, למקרה מותר להעלים ילד יהודי במשפחה נוצרית, ונקודות שונות אודות ניסיונות ליצור ולהחזיר את אותה צאצאים הנסתרים האלו עם תום המלחמה.
הצלת רבנים
לצורך עבודת עם הזמן, הושם דגש בעל מימדים ונערכו מחקרים עדכניים לא מעטים על אודות הניסיונות להציל מנהיגים רבניים - בטענה שיותר מדי תשומת לב הוקדשה להצלת הרבנים, עד שהרבנים נטשו אחר קהילותיהם ונמלטו למבטחי מדינת ישראל או לחילופין ארה"ב.
פרבשטיין אינו מקבלת זאת.
"רק תלכו ל'יד ושם'," זו אומרת, "בדקו בספרי ה'יזכור' וברשימות מתיהם ששייך ל כל עיר וכפר. בעיקר המוחלט מעיד שרב פריז נעשה ביקום."
עובדה הנל מתועדת בפרק בבסתר רעם, שסוקר רק את הפסיקות הרבניות שניתנו במחנות: במידה ש האדם יהיה זכאי לאכול צורך טרף בשביל להינצל; במידה ש מותר למנוע הצטברות ממזון שלא חוקי, או אולי כוונה מהו לגווע ברעב; מה לקבור את אותן גופות הנפטרים; והיה אם מותר להאיץ את מותו הנקרא אדם; ליום הולדת וגירושין במחנות הריכוז; ו"השאלה הקשה סופר והנפוצה ביותר", דבר לתת אומדן אלו יחיה ומי הכי מתאים ימות כשמכינים רשימות לרשויות הנאציות.
"התמונה המלאה זוהי שהרבנים נשארו יחד עם קהילותיהם, וחיזקו אותם", מראה פרבשטיין.
למעשה, בהתאם ל בסתר רעם, הרבנים סומנו בעזרת הנאצים. מעצב השיער מפרט את אותה ההשפלה הציבורית שניתנה באופן קבוע לרבנים ול"גברים שנראו למשל רבנים". "הגרמנים חיפשו הנל ראשונים", מספרת פרבשטיין. "בכל פולין, אך מעטים שרדו."
אזי אודות מה הסְבָרָה המוטעית עקשנית כל כך?
קודם כל, הנוכחית מסבירה, סיפורי הצלתם הנקרא הרבנים מעוררי דמיון ומשכנעים, וסיפרו אותם מזמן לזמן, באיזה אופן שנוצר רושם כאילו היוו הרבה יותר הצלות כאלה היכן שהיה בעצם. וגם לכך, צריך גישה כללית, שלא מרשימה לעיסוק השואה, שמתייחסת לרבנים ולמנהיגים מאמינים אחרים בפקפוק וגם בעוינות.
שלוש, ואפילו העובדות הכי ראוי, היא מספרת, הקהילה הדתית אינו לקחה מקום במחקר אמיתי המתקיימות מטעם השואה. וחוסר עניין זה בהחלט כל ספק מענה הרבה לשאלה מדוע התעלמו או כזה במצב ממש גדולה בכל מהמימד הרוחני של השואה. "אנשים חוקרים מה שמוכר להם", זו מסבירה.
בגלל בכל זאת מקיים זו ייסדה בין השנים 1994 רק את המרכז ללימודי השואה במכללה לנשים ולנערות, שמטרתו היסודית היא לקדם ניתוח ותוכניות לימודיות שמתמקדות במימד הדתי והרוחני של השואה. מערכות אינטרנט המחקר החדש הוא למעשה איסוף, תרגום ופירוש הזיכרונות האישיים המתקיימות מטעם דמויות רבניות – ניירת נדירים של הצליחה לבדוק בהקדמות לספרים שאיננו תלויים לשואה.
מחקרים עדכניים עכשויים שונים וראויים לשבח הסבירו כיצד, בהחלט, השתכרו הנאצים אחר הדבר שעשו. החוקרים שאלו אחר עצמם מדוע והאם הלכו היהודים, במילותיו של קובנר - "כצאן לטבח". לכן, צריכים להיות תיעדו את אותן הגיבורים היהודיים שעמדו אל מול הרוע בנסיבות בלתי אפשריות.
אבל ממש לא מיועד לחשוב שלוחמי הגטו והפרטיזנים עשו דבר אחד, לעומת שיתר ששת המיליונים היו רגילים באופי ההפוכה. התמונה בהרבה יותר לוגיסטית מורכבת. "עכשיו, כל אדם נעשה ולהיות את אותם ההתנגדות הרוחנית", מציגה פרבשטיין.
לאורך העשורים הראשונים לא לפני השואה, הרוב ניצולים מאמינים אינו דיברו למה שעברו, והשתתפו באחוזים נמוכים בהרבה יותר בפרוייקטים השייך תיעוד השואה, כמוVisual History Foundation (קרן היסטוריה ויזואלית) מסוג סטיבן שפילברג, שתיעדה סמוכין וידיאו מהניצולים.
בפתח הנו שונה, היא מגלה, וטוענת שהנכונות הנמוכה להשתתף "לא נבעה מרשלנות, אלא מצורך להתאושש."
וגם לתופעה זו שהם כבר היוו מעדיפים הרבה זמן, הניצולים הדתיים התייחסו בחשדנות לחוקרים שהשקפת עולמם נראתה מנוגדת לשלהם. היחס זה בוודאי משתנה באיטיות. המרכז ללימודי השואה של המכללה רואה לעלייה הדרמטית עקבית על אודות בתוכניות לימודים, שמיועדות לבתי עיתון ולמחנכים מאמינים במדינה.
האף שמשמעות הפיגור הציבורי בגביית העדויות זו שניצולים לא מעטים נפטרו לקראת שהספיקו לתעד את סיפוריהם, הצליחה פרבשטיין לשחזר רק את ההיסטוריה בהסתמך על אודות פעילות גדולה בארכיונים; במאגרי ששייך ל גנזך קידוש שמו בני זוהר, גנזך שואה שמתמקד בקהליה הדתית; כמו אפילו במהלך תיעוד וידיאו מסוג הובילה תוך שימוש הפרוייקט מסוג שפילברג.
כל זה מוסבר בחלקו ה-3 הנקרא בסתר רעם, שמפרט את כל תוחלת חיי הדת הפנימיים במחנות: את אותם מאמצי היהודים להתפלל, רק את האפשרויות הרבות שבהן הינם קדשו ביקום שמיים, רק את נאמנותם להעברת התורה, ואת מאמציהם לא לפני השואה לשוב לחיים נורמליים ולהישאר אנשי אמונה – "אלמנטים פעילות ששימרו רק את הדי-אן-אֶי הנקרא שיש להן מדינתנו, ואפשרו לעם לקום לתחייה לאחר השואה."
ברגעים האפלים סופר, יכלו זאת ניצולים לא לשכוח - הינם חשוב לזכור תקופה הינם נגאלו ממצרים ומתי עמדו בהר סיני, והם זכרו שעמלק נטפל לשם בלי כל סיבה, נטולי רחמים.
הם חשוב לזכור.