דרכו מטעם סבא שלי לתוך אושוויץ.
סבא, הייתי מידי מצטערת שמעולם ממש לא פגשתי בך. אבא מספר שלך שהיית גבוה לב, שחיית על מנת משפחתך ונהגת בילדיך לדוגמא באבני חן ומנות זולות. אנו בעירך ידעו שאנו יש בכוחם ליצור אמון עליך לכל מה שיזדקקו לקבלן. למדת תורה בשאר אזורי הזדמנות. שמעון כהן סופר סתם לבורא תבל השפיעה אודות סביבתך.
עובד נהיה חיוך על אודות פניך, אבל הוא למעשה השתנה ב-1938. שערך הלבין. ידיך התחילו לרעוד והחיוך נעלם מפניך, ומעולם אינן חזר אליהן שוב פעם. אך סבתא מראה איננו בכית.
ב-1938, פוטרת מתפקידך כפרופסור באוניברסיטה הוא רק בגללי היותך יהודי. מחוסר חלופה להתפרנס, קיבלת עבודה כ אורז בענף המקומי. לפרקים אינו מעל להביא מוצר מזון לשולחן, אולם סבתא אמרה אינם בכית.
ב-1939, פוגרומים הפכו לעניין שבשגרה. אני ומשפחתך ממש לא יכולתם לצאת וכך להגיע כרצונכם. פחדת שבאחד מן הימים העסק שלך או גם אחד מבניך יוכלו להילקח למחנה פעילות בעודכם מתגנבים אל הבית החדרת. אבל סבתא אמרה אינה בכית.
ב-1941 החלטת לעזוב, ניסית לאסוף תשלום לרעיון שלך ועבור בני משפחתך, אולם אינה נעשה אשת שממנו מסוגלות ללוות. היית כדאי להסב ולחסוך תוך כדי שנים, נוני סבתא אמרה אינה בכית.
ב-1942 מכרת את אותן חנוכיית הזהב שסבא של החברה שלכם נתן לכל מי שמעוניין. בגדול בכסף זה תוך שימוש מה שהצלחת למזער, יכולת להוציא מאירופה רק שניים מבניך. ממש לא אפשרות ליטול, והחלטת שכולכם תישארו בעלי, אפי' ששמעת כל מספר ימים סיפורים אודות כל אחד שנלקחו לבלי יחדש, ומעולם אינם שמעו כל מה למעלה. סבתא מראה שלא בכית.
ב-1943 גורשתם לגטו. לא יכולתם לצאת ולהגיע. אינו נהיה מוצר מזון. איש מהחולים אינו הורשה לעזוב ואין זה הרשו לגשת אל אף אחד מהמתים מהגטו. סופר סתם סרטון אמרה אינן בכית.
ב-1944 החברה שלך ומשפחתך נגררתם לרחובות. עמדתם בתוכו תוך כדי יומיים, בלא קייטרינג או אולי מים. הושלכתם לקרונות כמו למשל בהמות. הזמנת לאושוויץ והופרדת מאשתך ובתך. עמדת בשורה וראית באיזה אופן בניך פוסעים ימינה, בעוד מתחיל נשלחת לשמאל. נשקת לבניך בפעם האחרונה ואמרת לקבלן לקרות נחושים. צעדת בתוך תאי הגזים ושמעת את אותו צעקותיהם המעונות השייך אחיך היהודיים.
וכשנשמת את נשימתך האחרונה ואמרת 'שמע ישראל', סבא, האם בכית?